קובודו kobudo(古武道) - כלי נשק מסורתיים

מקור אומנות "הריוקיו קובודו" הוא אוקינאווה ובין אומנויות מגוונות אלו נמצאת גם אמנות "כלי נשק צבאיים עתיקים", או בתרגום חופשי יותר "כלי נשק מסורתיים". למעשה הצורך בפיתוח כלים אלו הוא תולדה של האיסור לנשיאת כלי נשק, שהוטל על המקומיים, תחילה ע"י השליט המקומי (שו שין, Sho shin) בשנת 1480 ומאוחר יותר עם כיבוש שבט הסאטסומה (Satsuma) בשנת 1609.

מאחר והידע באמנויות הלחימה השונות, וביניהן גם הריוקיו קובודו, הועבר בע"פ הרי שקשה מאד להתחקות אחר העובדות לאורך ההיסטוריה. אזכורים אודות העיסוק בריו קיו - קובודו (אמנויות לחימה וכלי נשק אוקינאוויים) ניתן למצוא בכתבים שונים, שירים, ציורים וחפצי אומנות וכן בתיעודים בספרי ההיסטוריה. כבר בראשית המאה ה- 12 עסקו המקומיים ב- "בוג'וטסו" (BoJutsu), ו- "יאריבו" (Yaribo). סביר להניח כי עיקר השימוש בכלים אלו היה לצורך הגנה מפני שודדים ולא לצרכים צבאיים של ממש.

מקורם של חלק מן הכלים היה בסין כמו האגרופן, שעבר טרנספורמציה לגרסה מקומית או המוט הארוך (Kun, Bo). חלק נוסף מן הכלים מקורו כנראה באוקינאווה, כמו הסאי (Sai) או הטינבה (Tinbe) וכנראה שגם הטונפה (Tuifa ,Tunfa). הכלים היו עשויים מחומרי גלם פשוטים וזמינים כגון עץ ומתכת: "אקו" (משוט סירה), "בו" (מוט עץ), "טקו" (אגרופן העשוי מפרסות סוס), "נונצ'אקו" (עשוי גם הוא מאבזרי סוס ובהמות עבודה), "סאי" (כלים חקלאיים), "טויפה" או "טונפה" (ידית כתישה) ועוד כלים שונים, חלקם ידועים יותר וחלקם פחות.

הקובודו בג'ו ג'טסו מתיחס בעיקר לכלים העיקריים: ה"בו" – המקל הארוך ה"ג'ו" המקל הבינוני , ה"נונצ'קו" – שני מקלות קצרים המחוברים עם חבל , ה"טונפה" – אלה עם ידית , ה"סאי" - קילשון , ה"קמה" – מגל. היות והג'ו ג'יטסו היא אומנות הסמוראי אנו מלמדים גם שימוש ב"קאטאנה" – חרב הסמוראי , ששימשה אותו ככלי הלחימתי העיקרי.

אופן הלימוד הקובודו – מתחלק לשלושה שלבים: שלב ראשון דרך "הקאטה" (תירגול רצף של תנועות הגנה והתקפה כנגד יריב דימיוני). שלב שני "אפליקציות" (לימוד ותירגול טכניקות הגנה והתקפה עם כלי הנשק ,ממצב המדמה תקיפה). שלב שלישי "ראנדורי"  (תרגול הטכניקות בקרב מול מספר יריבים ללא ידיעה כיצד תותקף).

 פירוש השם "קובודו" הוא: (דרך/דרכי אומנויות הלחימההצבאיות) המסורתיות.道武古DO, Way, PathBU, MU, MilitaryKO, furu(i), Old